אם יש דבר שמצחיק אותי באמת – לא, אם יש דבר שמרגש אותי באמת וגורם לי לעקצוצים מופלאים של חידוש ושל הנאה – זה הומור נונסנס. הומור שלוקח קשרים לוגיים ומפרק להם ת'צורה, שבא להם בהפוכה. שממציא שפה המבוססת על הדווקא לא-לינארי ועל הלא-מובן-מאליו. הומור שבא בלי כוונה, אסוציאטיבית, פואטית, מבפנוכו ומשום מקום, אבל נוגע במשהו אמיתי. הרי תמיד אומרים, "בדיחה מצחיקה כי היא נוגעת באמת". אבל איפה האמת הזו בהומור נונסנס? היא איפשהו בין הלא-מודע למודע. הומור של חלום.
הומור הנונסנס הכי הכי טוב הוא שיר קומי. בגלל השירים הקומיים התאהבתי בפלטפוס. הבזקי הגאונות של תומר שרון, דני קרפל (הלא הוא "איש החרגול" האימתני) – ובמיוחד של אבי גרייניק ועידן אלתרמן ה-הו-כה-מוכשרים, שבו אותי למן השניה הראשונה. בתור ילדה, בודאי שהבדיחות הילדיות והשטותניקיות עשו לי את זה, אבל גם כמבוגרת אני מפיקה מהן יותר מאשר סתם נוסטלגיה. לא כל נונסנס הוא נונסנס חכם, וצריך גם לדעת איך לעשות את זה בכשרון ובתחכום. קחו למשל את הקטע הזה של שלישית פרוזק. כמה שכל אחד מהם אולי מוכשר בפני עצמו, הקטע הזה לא מתעלה לאותם גבהים קומיים. נכון, אולי זה גם כן תלוי הקשר וצריך לראות את המופע כולו, שהרי גם גרייניק ואלתרמן יכולים להתפס כמטופשים בלי התחושות הנוסטלגיות הנלוות. אבל תכל'ס – בעיני, זה פשוט לא זה. פלטפוס היו חלוצי קומיקאי הנונסנס בארץ, ובגלל הראשוניות של סוג הקומדיה הזה, הקצוות הלא מלוטשים והנאיביות של הקטעים היא נסלחת. מי שבא אחר כך בדרך כלל רק הוריד את רמת התחכום, השטיח את השפה ולקח את זה לקיצוניות של העוויות טורט, צעקנות וסלפסטיק גרוע. ואין שילוב שהולך יותר על הקצה, מאשר סלפסטיק איגיוני. צריך לעשות אותו מאוד מאוד טוב כדי שהוא לא יאבד את כל האדג' ויהפוך לקרקס משעמם. מי שכן הלכו נהדר בעקבות פלטפוס היו אסי וגורי המהממים. שלא לדבר על רועי לוי, שיש לו חוש טבעי לשפה העברית ולעיוותה המשעשע. אבל אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אז עזבו את זה רגע.
כמו שכתבתי, שירים קומיים הם ההומור האהוב עלי, במיוחד כשהם נונסנסיים. בגלל זה אני מחפשת בנרות את כל אותם קטעים מפלטפוס, כמו סימפונית האפצ'י והשיעולים בתור לקופ"ח, שלדעתי הקדימה בכמה שנים את ה"סטייק-סטייק-סטייק-אומצה!" של מיומנה וגם את הקטע המשעשע הזה (הלכתי- על הגזרה הגבוהה- הלכתי על הגזרה הגבוהה!). היחידים שמצאתי בינתיים הם זה, זה, וכמובן, זה:
עכשיו פרסם עידן אלתרמן בבלוג שלו את קטע הסטנד-אפ שעשה לאחרונה ב"צחוק מעבודה". הקטע עצמו לעתים מצחיק מאוד, כמו בבדיחת ה"הופה-היי" ולפעמים פחות, כשנדמה שהוא כמו מתאים את עצמו לפריים טיים של ערוץ 2 ומפרש את עצמו מדי עבור הצופים. אבל בסוף הסטנד-אפ (דקה 6:20), מגיע רגע השיא של הופעתו כשהוא מבצע את "שיר עם תו אחד" הישן, ואין ספק שהוא מפיק מעצמו את כל הפנינים הכי מעודנות, כשהוא צוחק על המוזיקה מבפנים. כל זה מזכיר לי קומיקאים מוזיקליים אדירים אחרים, כמו – בתור התחלה – האבות המייסדים של הנונסנס בכלל ושל הנונסנס המוזיקלי בפרט, הבריטים הגאונים, חבורת מונטי פייתון:
וגם, יו לורי וסטיבן פריי:
שני אלה היוו את השלב האבולוציוני המקדים ליצורים מוצלחים כגון טים מינצ'ין האוסטרלי ו- flight of the chonchords הניו-זילנדים – תראו איזו קרבה גיאוגרפית ואיזה מבטא משותף – שאצל שניהם המוזיקה היא בה בעת גם המסגרת המארגנת של הטקסט ההומוריסטי, שיכול לעסוק בכל נושא שבעולם, וגם חלק בלתי נפרד ממנו. כמו פה
ופה
איזו ארץ דוברת אנגלית עוד לא הזכרנו? אה כן, אמריקה. כנראה שכחתי, אבל בכל מקרה אשמח להכיר קומיקאי/מוזיקאי כזה טוב שמגיע משם. *עדכון מקרי שהזכירו לי כרגע – יש את Weird Al Yankovic המצחיק.
אפילוג. נראה לי שאת כל האהבה שלי לנונסנס אפשר לתמצת בקטע המוזיקלי הקצר והמבריק של פלטפוס, זה שמופיע למעלה.
הבלוג "ריקבון" נתן לי השראה גדולה. בלי קשר לתוכן (המעניין בפני עצמו), אלא מבחינת אופן הכתיבה: פשוט לכתוב. משפטים כמו "לא היה לי כוח ללנקק" או "אני בעבודה, אז תסלחו לי אם אקצר" נפוצים בו ולמרות זאת, אני לא מרגישה שיצאתי נפגעת מהקריאה – להפך. הכתיבה משוחררת וזורמת, בלשון דיבורית יותר ונעימה לאוזן, והאסוציאציות הרבות שנכתבות בתמצות הראוי למצב רוח "אין לי כוח", רק מעשירות את הטקסט.
בניגוד לכך, הפוסטים שלי מתחילים בדר"כ מרעיון אסוציאטיבי שעולה לי, אך צוברים רעיונות ותוספים כמו אבק, עד שהלכלוך כבד מדי מכדי לסבול אותו. הדרך היחידה להפטר ממנו היא אחת משתיים: לנקות – דהיינו, לכתוב כבר את הפוסט, או – לטאטא מתחת לספרים על הכוננית- דהיינו, לוותר על הפוסט הזה או להחליט שאני דוחה אותו למתישהו בשנה הבאה (אחרי החגים, המבחנים והחיים). יש לי כבר שני פוסטים לפחות שנדחים כך. הסיבה היא בין היתר טכנית: אני צריכה ללנקק ולאמבד ולהעלות קבצים, וכשאני מתחילה לחשוב על כל העבודה הזו אני מעדיפה כבר לוותר וללכת לראות טלוויזיה. שזה בדיוק מה שקורה לי כשאני צריכה לנקות את הבית: המחשבה על כל עבודת הנמלים השחורה שצריך לעשות כדי שהעבודה תתבצע בשלמותה, על הצד הטוב ביותר שלה, מוציאה לי את כל החשק לנקות והלכלוך פשוט נערם עד שהסבל החזותי גורם לי להרים מטאטא ופשוט לנקות כבר.
אם כן, הוחלט לזנוח חלק מן השאיפה הזו לשלמות שמונעת ממני להתחיל. לנתב אותה אל אקט הכתיבה עצמו. לא לוותר לעצמי בניסוחים (חוץ מלפעמים), לקשר לאן שצריך אך לא לחכות עד שיהיו לי כל מקורות המידע האפשריים. לא לזנוח רעיון שרציתי – פשוט לאפשר לכל רעיון וכל מילה להגיע בזמן הטבעי להם, מתוך הנאה, ובלי לחץ.
איך מתאים לי שבפוסט ארספואטי על ההתבחבשות שלי, אתחיל להתפלסף על דבר שלא קשור בכלל לנושא שבגללו התחלתי לכתוב. יאללה.
לפני כמה ימים (1.12) הייתי בהופעה של שלומי שבן בהיכל התרבות, השניה שקיים שם.
לפני ההופעה לא שמעתי את הדיסק שלו "מגדל הפזמון", הכולל גרסאות שלו לשירים של אחרים, וגם לא הייתי באף הופעת-קאברים שהוא עשה. פה איזה קאבר בהופעה, שם איזה ביצוע בתכנית רדיו, אבל עד שיצא אלבום הקאברים לא שמעתי את רוב השירים. גם לא הורדתי את האלבום אלא חיכיתי ליום ההופעה כדי לקנות את זה שם, וגם כשיצאו שירים להאזנה למיניהם, נמנעתי מלהקשיב כי כבר היו לי כרטיסים להיכל ורציתי לבוא נקיה. לחוות את זה כמו אחרון המבוגרים שהגיעו להופעה בהשפעת הנכדה הנלהבת שלהם, אשר בצדק הרגישה שמופע כה מפואר ווירטואוזי בניחוח שנות -70, ידבר אל ליבם. ואכן, להחלטה הזו היתה השפעה מכרעת על חווית ההופעה שלי.
לקראת ההופעה הזו, ניסיתי לשכנע חברה להגיע. אותה חברה טוענת שהיא שונאת את שלומי שבן ולעולם לא תדרוך רגלה בהופעה שלו. כמה שלא הסברתי לה שדעתה התקבעה מהר מדי ושהיא מסתמכת רק על האזנה לשניים-שלושה שירים ברדיו; ושהיא לא מבינה כמה חווית ההופעות תשנה לה את זה – היא איתנה בדעתה. ויש לה סיבה: כשאני שמעתי לפני כעשור (כשעוד הייתי תינוקת, במונחים מוזיקליים) את "אריק" ואת "כולם יודעים" בגלגל"צ – זו היתה תקופה בה עוד האזנתי לרדיו המסחרי, שיה פתיה שכמוני - הרגש הראשון שהתעורר אצלי היה סלידה. השוביניזם! הרדידות! הפופוליזם! על מה ולמה ההתלהבות?
אני חושבת שמה ששינה את דעתי סופית היתה האזנה לשבן בהופעה מוקלטת כלשהי. כנראה המופע של שבן עם ערן צור. "אריק" מעולם לא נשמע לי אותו דבר. טוב, לא צריך הרבה כשערן צור הוא זה שמבצע את אריק, באופן המקריפ, המלודרמטי והסוטה שבו רק הוא יודע; ואמנם, את "אנס בחצרות בחושך" שלו ביצע שבן בהופעה הנוכחית ועשה זאת בצורה חזקה ומהפנטת לא פחות מהמקור. אבל אם נחזור לעניין, אותה הופעה היא שפתחה לי את התיאבון לעוד מהכשרון המהמם הנוטף משבן. ואכן, החלטתי באותו רגע שאין כמו הופעה חיה שלו כדי לעשות לך מהפך הכרחי בחשיבה – הכרחי, אם מוזיקה מעניינת אותך ואת/ה לא רוצה לפספס דברים ממש, אבל ממש מעולים.
אז כן, אני מסכימה שצריך לראות את שבן בהופעה. אבל, בעוד שיש הטוענים שבהופעה של "מגדל הפזמון" השירים עוברים הרבה יותר טוב מאשר באלבום, אני דווקא מסכימה עם תימורה לסינגר שכתבה: "המילים, לעומת זאת, עברו כמו חומר גלם תחת שירתו ונגינתו. מרוב שליפות מהירות ושינויים מקצביים מסחררים, הן לא תמיד נשמעו במלואן, למרות האקוסטיקה המעולה".
כשהאזנתי סוף סוף לאלבום המוקלט, ובעיקר תוך הצמדות לחוברת המלים, יכלתי לשם שינוי להעריך עד הסוף את הפרשנות האישית המרגשת לטקסטים המצוינים שבחר. יכלתי לזהות את המקור של כל שיר ושיר ולא לחכות שמישהו יסביר לי או יזכיר לי. למשל, את "תאונה" של שלום חנוך לא הכרתי טוב לפני ההופעה, והפרשנות הכל-כך שונה מהמקור לא עזרה לי להזכר. להטוטי ("כן, להטוטי") הפסנתר, תמונות הוידאו המתחלפות והטקסטים המורכבים היוו יותר מדי גירויים להפנים בבת אחת. גם הדיקציה הלא מושלמת של שבן – בתור מישהו שיש לו כל כך הרבה "ש' בשם" הוא ממש לא מבטא ש' לפי הספר – לא עזרה להתגבר על הבלגאן.
אפשר לטעון שכך זה בכל מופע אמנותי המשלב רמות שונות של הבנה ומשמעות, ולמעשה אני מבינה את זה ולא מדובר כאן בביקורת אבסולוטית. כלומר, מדובר בתחושה סובייקטיבית ואני לא באמת מציעה לשנות משהו בהופעות עתידיות. התרומה היחידה שאני יכולה להציע זה להקרין את הטקסט של השירים על מסך הוידאו במקביל. בדומה, מי שקרא מחזה לפני שצפה בו, יגלה תובנות חדשות לגביו בעת הצפיה, ומי שזו לו הפגישה הראשונה יתקשה להפנים הכל אך ישאר עם הרושם הדרמטי הכללי. וזה בסדר.
ובכל זאת, דווקא בשירים המקוריים של שבן, שביצע בעיקר בסוף המופע, היה נדמה לי שהלהט וההתלהבות - הן שלו והן של הקהל – קופצים רמה. יתכן וזו תחושה אישית לחלוטין, אך לדעתי היא משותפת לי ולכל אותו חלק בקהל שמכיר את השירים הישנים יותר אך עוד לא האזין לגרסאות הכיסוי שבאלבום השלישי. גם כל אותם אלה שמעולם לא שמעו ולו שיר אחד שלו, יכלו להרגיש בחיבור העמוק שיש לשבן עם הטקסטים שלו עצמו, טקסטים שנבעו מתוכו, שעוסקים בעצם הוויתו. גם לאחר שהוא צחק על עצמו ושר הקדמה אמריקן-איידול-סטייל ל"אריק", זה עדיין רק הדגיש את עזות הרגש שכן קיימת בשיר הבסה"כ הומוריסטי הזה.
המופע, שהוא הצגה שלישית של מופע שהוקם ותוכנן לכבוד פסטיבל הפסנתר, עשה שימוש רב בפסנתר ככלי תפאורתי וקונספטואלי ולא רק ככלי נגינה. מצלמת-רשת קטנה שידרה את כפות הידיים של שלומי אל מסך הוידאו בחלק מהשירים. חפץ כלשהו נתחב למיתרים כדי ליצור אפקט של רעש. פסנתרי צעצוע, אורגנית ומלודיקה שימשו הן כדי לשבור את השעמום שעלול ליצור מופע המורכב מפסנתר וזמר בלבד, והן כדי לתת ביטוי לפסנתר כמעין המשך לגוף של שלומי, לנשמה שלו. לא סתם הסטיקר "פסנתר, אתה חסר" שהופץ ע"י מעריצים בשנים שבין האלבום הראשון לשני, התייחס כך באופן מטונימי לשבן (מטונימיה= חלק שמייצג את השלם). כשאומרים שהפסנתר מזוהה איתו יותר מכל מתכוונים לזה באופן סימטרי: גם הוא מזוהה, שלא לומר, מזדהה עם הפסנתר.
אבל, היה בזה גם משהו צורם. שהרי לא באנו לראות מופע בפסטיבל הפסנתר אלא מחוצה לו, וההתמקדות הזו בוירטואוזיות המופלאה של שבן הפכה את המופע קצת-קצת למפגן כשרון שוויצרי. ההתמקדות באצבעות, במיוחד, אולי עזרה לאנשים כמוני שישבו בדיוק בצד בו פסנתר הכנף מסתיר את הידיים, אבל גם נראתה טיפה מגלומנית: תראו איך האיברים הקטנים האלה שלי יודעים להיות כל כך זריזים, גמישים, יוצרים, מפיקים מרגליות, עולמות קטנים! הצרה היא, שזה גם נכון. האצבעות שלו באמת מפיקות יצירות מופת קטנות. זאת כפילות שמאפיינת את שבן: ענווה מול אקסהיביציוניזם, מודעות עצמית מול יהירות, כשרון ותשוקה כנה לאמנות, מול תשוקה לאהבה מהקהל, לסחרור המאזינים, לבעלות על לבם. זו הסיבה, אני חושבת, שרבים לא מתחברים לשבן כשהם שומעים אותו לראשונה, אך בהתעמקות נוספת מגלים רבדים נוספים ומתאהבים בו. זה גם מה שקרה לי. כי זה כובש: העוצמה בה הוא זקוק לנו, החשיפה בכל פעם שהוא מגיש לנו את עצמו לתיאבון. זה מה שהופך הופעות כאלה, על כל החסרים שבהן, למעשירות ומספקות כל כך אחרי הכל.
אפילוג.
ולא תיארתי את הופעותיהן המצוינות של מרינה מקסימיליאן-בלומין ושל קרן אן; ואת איך ששלומי החליט בהפתעה לשיר דווקא את "דניאלה" אחרי שמרינה, בוגרת כוכב נולד, ירדה מהבמה – עם המשפט האלמותי "דניאלה שומעת את מה שמשמיעים ברדיו, ברדיו משמיעים את מה שדניאלה שומעת" – משפט שקיבל משמעות אירונית לנוכח המרינה; ולא דיברתי על כך ששלומי מזכיר קצת שלמה אחר – גרוניך - גם הוא פסנתרן קלאסי במקור, ולשניהם יש לפחות שיר אחד אותו ביססו על קטע מוזיקה קלאסי; ולא סיפרתי על הקונספט שבאלבום ובמופע, ובעיקר ההתמקדות באובדן, הזדקנות ומוות; או על הדמיון המסוים לאלבום ומופע הקונספט של רונה קינן, "שירים ליואל" וששניהם בעצם חברים טובים עם השפעה זה על זה. אבל הנה, דחקתי את כל שברי הרעיונות האלה לפסקה אחת בסיום – שאני אוותר לעצמי?
הפוסט הזה לא שלם, ושלומי לא שלם, ואני צריכה להשלים עם חוסר השלמות. כמו במופע שלו, גם אני מעמיסה פרטים וגירויים מרוב חוסר יכולת לוותר ומצד שני, הוא עושה את זה הרבה יותר טוב. לפחות אצלי נסגר מעגל שלם. אני שלמה עם זה.
3 ועשרה בלילה. אני צריכה לקום עוד 6 שעות ללימודים, ואחרי שלא הגעתי לשבועיים הראשונים כמעט באף קורס, כדאי מאוד שלא אחמיץ את הסמינר הזה. חודשיים שלא עדכנתי את הבלוג, ובטח שאף אחד לא יחפש דבר ראשון כשהוא יקום בבוקר את הפוסט החדש של "הכל מזכיר לי". ובכל זאת, אני בוחרת לכתוב פה. השבוע האחרון הפיח בי רוח חיים חדשה, מסיבות שבינתיים לא אפרט; אני לא לגמרי בטוחה שאני יודעת מה הן, בכלל. רעיונות צצים, הדיבור חופשי יותר, תכנונים לעתיד צפים היכן שלפני שבוע היה רִיק רעיוני ויאוש קיומי. פוסט חדש זורם דרך האצבעות כאשר הפרפקציוניזם, אשר בדרך כלל מגביל אותי ודוחה ביצוע של כל יוזמה, מפנה את מקומו לקלילות של המחשבה. יש גם קצת עצבנות, והיא מפחידה אותי; ואפילו רגשנות ובכי של הזדהות. לפעמים אני כל כך נרגשת שאני קצת רועדת. אבל זה לא כל כך נורא, יש ביטוי רגשי גדול, יש התפרצות של כעסים, וזה בסדר. זה עדיף מהתכנסות, חשש, חרדה, המנעות. עדיף בהרבה. תקופה דומה עברתי בתחילת שנת הלימודים הקודמת, מסיבות שונות ואולי קצת דומות (כשלא ברור, אז לא ברור עד הסוף). בסוף הגעתי ליום האחרון בשנת הלימודים כמעט בלי שינוי במצבי הלימודי מהשנה שעברה. אז אני רק יכולה לקוות שההיפר-מאניה (מאניה קטנה כזו, יותר כמו "היי") לא תתרסק חזק מדי. אני רק יכולה לקוות שה"סיבות" הלא מובנות לא תתנפצנה. תקוות גדולות, אומרים? אימרו אמן לאיזון, ולא לדיכאון.
ובכלל התחלתי לכתוב את זה כי גיליתי כמה דברים השבוע. גיליתי שיכולים להיות לי חלומות לעתיד. גיליתי שיש תקווה להרבה דברים שחשבתי שהם אבודים. גיליתי מחדש יכולות, שהיה קשה לי לאחרונה להאמין שהן קיימות בי. גיליתי את מהירות המלים כשנהר המחשבות לא סכור. גיליתי איך הגשם מנקה בכל שנה את האספלט הצרוב. גיליתי את החיוך שלי משתקף בפני אחרים.
וכמו כפפה למצב-רוח, או כמו קשת לענן, הפציעה לי המוסיקאית השבדית-פינית הבהירה הזו. השיער שלה בהיר, הקול שלה בהיר; המלים שלה ישירות ופולחות; הלחנים שלה פשוטים ובוטחים; המוסיקה שלה מתגלגלת כמו R סקנדינבית קולחת. גם בעצב שלה, היא קרן שמש מפזרת עננים אפורים.
אם אתם קוראים את העונג (ובואו נודה בזה, אתם קוראים) – בטח נכנסתם לקישור הזה. למקרה שלא, הנה הקליפ שעשה המעריץ המוכשר-עד-גאונות הזה לשיר של Grizzly Bear. אוחח, אנשים עם כשרון, כישורים והכשרה – כמה אני רוצה להיות אחת מכם. כדאי לראות במסך גדול.
לפרסם את המחשבות הפנימיות ביותר שלי? אך אני מכורה לדנה ספקטור ושאר המחוברות, ומזדהה לא עם חייהן כי אם עם האקסהביציוניזם שלהן. נו טוב, עם הצורך לשתף ולהרגיש שיש צופים.
נועה, כמה המוזיקה (מוסיקה) המהממת ששמת מתאימה לי ברבע לשלוש בלילה לקצת Old-time-brooding.
ספר ליד המיטה, תמיד ספר ליד המיטה, לא אצלי.
מזמן לא.
מה זה הכתיבה הזו. הזו את. זאת.
מזמן אין "את" ואין דף לבן ומקלדת מהירה.
מזמן אין מסמך שלוח צפוף מרובע מוכתם על מסך לבן.
כבר
אין הרבה זמן.
כבר יש פיסוקים, מרכאות, התנשפויות.
איפה הבחורה היענו "מבריקה" שהיתה פעם חברה שלך.
איפה הסטודנטית הסבבה לפסיכולוגיה עם הממוצע הלא רע,
וה"את מאוד מוסיקלית, את צריכה לעשות משהו עם זה",
והפוטנציאל בדיסקיה הקטנטונת ומעוררת הגיחוך ממש.
מה יצא מכל הבשורות האלה. מה התגשם.
הרבה זמן שלא התגעגעתי קצת לחורף.
גשם
שימלא את האוויר
מרגיע למחשבות הטורדניות האלה
וגם מטאפורה להן.
טיף
טיף
טף
הזיעה
אל תוך מיכל הצבע
בבית ה –
טפו טפו טפו -
משנה מקום משנה מזל החדש שלי.
*********************************
במה אני ממש טובה.
אומרים שאמורה להיות כזו הארה – לפחות קונאן אמר את זה בתכנית שראיתי אתמול.
הארה דתית של הלייף, על דרך האלימינציה.
מתמטיקה ומדעים: אני יכולה לעשות, אבל זה מפחיד אותי. עד כאן אני תאומה אירית, גבוהה ולבנה של קונאן.
מוסיקה: לצערי, מינימום הכשרון שהיה לי התפוגג איכנשהו בשנות ה-90.
ספורט: רק לאחרונה גיליתי שהייתי יכולה להתקדם בזה, אילו היה לי מספיק סרוטונין במוח בגיל ילדות ופחות חרדת התבזות ושנאה עצמית.
שפה: הכי קל לי; אין כשרון מובחן; מלים ואותיות נקלטות נורא מהר בהמיספרה כלשהי שלי. בטח משהו מולד, בשילוב עם אימון תכוף בשנים המעצבות. לפלוט אותן ווקאלית קשה יותר, בודאי מול אנשים אחרים. דרושה רמה גבוהה של סרוטונין, מצב רוח מרומם מאוד כדי להרגיש ביטחון דיו בשביל זה. כדורים עוזרים. עוד לא סיימנו את ההתפתחות.
הוראה ופסיכולוגיה: מתיש אותי. אוהבת לפקד. אוהבת להרגיש סמכותית וחשובה. אוהבת להיות בעלת הידע וללמד אחרים מה שהם לא יודעים. שונאת לנסות לפתור בעיות של אחרים. שונאת להרגיש שאני לא יודעת מה לענות להם. שונאת להיות ילדה קטנה כשילדים קולטים אותי.
מכירות ויחצ"נות: Too damn honest for my own good.
ידע כללי: עדיף לא לנסח אותו כלוקה בחסר, אלא את החור בהשכלה שלי כלוקה קצת בבורות.
זה נסיון מסורבל להגיד, שאני טמבל שאוהב להעמיד פנים שהוא חכם, וסייג לחכמה שתיקה.
לפני כמה שבועות התארחתי בקונכיה עם מיקסטייפ. זה, והעובדה שחברתי נועה פתחה בלוג עם מיקסטייפים, והעובדה שהיא ומורפלקסיס פתחו קבוצה בפייסבוק למיקסטייפים, והעובדה שהתוודעתי סוף סוף לנפלאות הר.ס.ס. והתחלתי לעקוב אחר בלוגי מיקסטייפים, וגם העובדה שלפעמים בא לי לעשות לעצמי מיקסטייפ ולהשמיע לאחרים שירים שאני אוהבת – אז כל זה – גרם לי לרצות להכין את הדבר הזה שתוכלו להוריד או להקשיב לו ממש כאן (פרנק היה אדיב דיו לארח אותי שוב). נראה לי שקוראים לזה "מיקסטייפ", או משהו.
…if that meant having a fraction of Suzanne Vega's talent, sensitivity, sex-apeal, style, soul.
[הי, ברוכים הבאים לשרת החדש! ותודה לפרנק שאיפשר לי להתארח במשפחת הקונכייה המורחבת!]
בזמן האחרון אני קצת מחוסרת השראה. המוח שלי קצת מחוק ומרגיש לי כאילו אוכל להסתדר היטב רק עם המוח הקטן, אותו חלק קדמון שאחראי רק על תפקודים בסיסיים ופחות על תכנון, זכרון ומחשבה.
אולי אפילו אעדיף להתקיים כך: הרבה פחות בעיות. קצת כמו חתול.
כך שלא מצאתי עם מה לחנוך את הבלוג החדש, על מה בעצם אני רוצה לכתוב, האם יש בכלל משהו שמעסיק אותי מספיק מלבד מעברי דירה, סידורים ודאגות כספיות ואחרות.
אבל הייתי צריכה לדעת, שאם יש מישהי שיכולה להחזיר לי את ההשראה זאת המוזה הגדולה, סוזאן וגה.
ההופעה שלה מחר, מחר! כלומר, היום בערב. מזמן-מזמן-מזמן לא התרגשתי ככה מהופעה. בעצם, נראה לי שאף פעם לא. רק היום זה נחת עלי, רק עכשיו התחלתי להאזין מחדש ברצף לכל הדיסקים שלה ולקרוא את כל הפוסטים המרתקים והכתבות לקראת ביקורה… ואני חושבת שלשם שינוי אני באמת מרגישה שיש טעם לחיים.
זה משפט דכאוני?
לא. זה משפט אופטימי להבחיל. אם מוזיקה יכולה לגרום לך כך להאמין בטעם החיים, איזה טעם יש לדכאון? עדיף כבר להעיף אותו מכל המדרגות ולהשאר כאן למעלה, בגן העדן של הצלילים.
מזמן לא הרגשתי את ההתרגשות הזאת ממוזיקה. ולא שמדובר במוזיקה חדשה שתפסה את לבי, אלא בהופעה שאפילו עוד לא קרתה – אבל הזעזוע הישן חוזר ואוחז בי! וכמו ריח שמעורר זכרון ישן, כל הגוף שלי מתמלא בתחושת ההאזנות הראשונות לסוזן.
אי אפשר לומר שגדלתי עליה. כלומר, בתור נערה לא באמת הקשבתי לה. כמו עם רוב המוזיקה שהיום אני מעריכה/צה, התוודעתי אליה רק בגיל מאוחר יחסית, דהיינו 20 בערך. בדרך כלל אני מה שנקרא, "בן אדם של מלים"; אך בניגוד לג'רונימו ולאלתרמן, שמנתחים את המלים שלה, אותי שבו בעיקר הקול, הגיטרה, הלחנים המורכבים והאפורים; עם הבלחות של משפטים מבריקים בתזמון מוזיקלי מדויק, שעדיין צרובות לי בתאים.
במקביל התחלתי להאזין גם למלים, ושירים כמו "המלכה והחייל", "דבר קטן כחול", "קרמל" (ובעצם, רוב השירים מן האלבום הנפלא "תשעה אובייקטים של תשוקה"), "תבונה רעה"- קרמו עור ומלים והחלו לצייר לי סיפורים או הרהורים קטנים היכן שקודם היו רק פסלים מוזיקליים מדהימים, שמנים וחלולים.
בניגוד למה ששאלו אותה במסיבת העיתונאים, אני דווקא לא מצפה לשמוע את "לוקה" ואת "המסעדה של טום" ואת "מרלנה על הקיר", ואפילו לא כל כך את "כשגיבורים נופלים" (את "ליברפול" דווקא כן – שיר מצוין). לא שאני חושבת להתלונן לרגע, כלומר, ההופעה הזו בטח תרעיד את סיפי מן הרגע הראשון עד לאחרון. אבל אני באמת מאוהבת בהמון המון שירים אחרים שלה, ואשמח לשמוע שירים קצת פחות לעוסים, כמו "גרביונים" ו"סוליטייר", ו"שיר נמל" ו"צועני".
אבל אולי מספיק עם זריקת-השמות הזו? בתכל'ס, אני פשוט אודה לאלוהי המוזיקה על שהאש הנהדרת הזו בוערת די קרוב אלי, במציאות, ואני מוכנה גם לאאכל.
אם אתם צופים לפעמים בערוץ 22, בטח נתקלתם בפרומואים האלה לכוכב נולד.
ציפיתי שמישהו יכתוב על זה משהו בבלוג כלשהו. אולי פספסתי, אבל לא קמה כל זעקה.
ואולי אין מה להזדעק: עכשיו כשהפרויקט המקורי ברשת, אין שום מניעה מאחרים להשתמש ברעיון. אולי אפילו שכרו את קותימן לצורך זה (אני בספק – נראה שיד יחצ"נית מנוסה טיפלה בחומרים הללו, ובכל מקרה הם ברמה ירודה מהקטעים ב- ThrouYou). בכל מקרה, אם הוא לא נשכר לצורך זה, הוא בטח לא מרוויח מזה אגורה.
אבל איפה בדיוק הבעיה שלי?
כנראה שזה פשוט מקומם איך שלא הזכירו את הפרוייקט הקותימני אפילו במילה באתר מאקו, וגרמו לזה להשמע כאילו זו יצירה קשת-ית מקורית. הם אפילו לקחו את המשפט הפותח ב ThrouYou, "What you see is what you hear" – והעתיקו אותו אחד לאחד. "פשוט החלטנו ליצור טרק מוסיקאלי חדש מהכול, כשהרעיון הוא מה ששומעים זה מה שרואים". פשוט החלטתם, הא? איזו הברקה.
אתם יודעים מה? אולי זו באמת הברקה, מהצד הפרסומי של העניין. מה יותר מתאים כקדימון לתכנית טלויזיה מוסיקלית, מחידוש אור-קולי כה מוצלח? גם אני הייתי "גונבת" את הרעיון. אבל בינתיים זה מעורר תחושת אי נוחות. אולי עוד כמה שנים אמנות הוידאו-מיקסינג תהפוך שגורה ולא יהיה צורך לצטט בכל מקום את מי שהמציא (כן, כן!) אותה; כפי שהיום מי שמקליט צליל של מכונת כתיבה כחלק מיצירה מוזיקלית לא צריך לתת קרדיט ללירוי אנדרסון (או מי שזה לא היה שהשתמש בזה קודם). אבל כל עוד זאת העבודה הראשונה שנעשית בישראל באותה שיטה, מספר חודשים מועט לאחר שהמקור יצא לאוויר העולם- מרגיז לראות את זה מוצג לראווה כאילו היה יצירה מקורית.
טוב, זה רק פרומו בערוץ 2 ולמי אכפת – בטח לא לקהל היעד של כוכב נולד.
כשאנשים מתחילים משפטים ב"מכירים את הבקרים האלה, ש…?"- תמיד יש הנהון של הזדהות, אבל אין באמת הכרה: הבקרים באים בלי הקדמה. פותחים עיניים בוקר אחד אל הרעשים החזקים מדי מהרחוב, אל אור מוזר שמדגיש כדורי אבק מסתלסלים בחדר, ותמונות מהסרט של הלילה שעבר מתמוססות אל תוך שדה הראיה. תחושה של מחלה, אולי מחלה נפשית, אולי יותר מדי מחשב, פחות מדי עשיה והיד הלא נכונה כואבת (כנראה ממאמץ מפצה). יותר מדי שינה, קפאין ואוכל, פחות מדי חברה, ומטלות בהמתנה משתרכות על הקירות כמו טפט עגום.
המכשפות – זמנים מוזרים
מכירים את הבקרים האלה, ש? הם יכולים להשאר כל היום, הם יכולים לעבור בסביבות הצהריים, אם לא קמת בצהריים, אבל כן קמת. הם נשמעים כמו מוזיקה תזזיתית, כמו תנועת עיניים מהירה, חלום עצבני בלתי פוסק, כמו רחש של המון מסוקים קטנים טסים כמו דבורים בין אוזן אחת לשניה. הם מריחים כמו המון יתושים קטנים שרופים. כמו כשהייתי ילדה ולפעמים לשעה ארוכה הכל היה נשמע לי חזק, צעקני, לגלגני, בוטה. הקפה יעזור?
throwing muses – call me
נראה לי שהיתה תקווה בסרט הזה, לכן הוא התעורר לצדי. געגוע לימים של קושי ותקווה, ימים שלפני הלידה, לפני העולם שלי, במקום אחר, הוויה של מאבק, של טעם.
בוקר אבסורדי, בוקר סיזיפי. השמש לא קופחת דיה כדי שאהרוג משהו. שמיים אדומים כמו בימים המשונים האלה בבית, בילדות, בסופות החול של תחילת הקיץ, שוב אבקנים לא שקטים מתערבלים אל תוך הנחיריים; אבל בהילוך איטי, כמו שחזור מכת הנחתה בשידור טניס; או סצינת רצח המתיימרת לתעד מה ראה הנרצח ברגעיו האחרונים.
מאיר אריאל – איך לפעמים אני
צריך לכתוב, צריך לפתוח דף ולתת לזה לצאת, ביבליותרפיה, לנסח מה שקורה ולהרגיש שזה בשליטתי, ליצור את המשפטים ולא לתת להם לקרות לי, לסדר את ההגאים שנחבטים בתוך הגולגולת, לערוך את הפסקול; בטרם אתחיל את היום, בטרם אוכל למשוך עצמי מהחוויה הזאת, התחלה של מחשבה, אולי זה מושך, אולי זו קריאת השכמה, אולי זה ניעור עצמי של המוח, אולי זה סם מרץ כדי להכנס אל הקצב הנכון, לפני שיוצאים מהקצב הנכון מדי. העיניים תרות אחר תשובה בדירה; בכיור, בקומקום, בתריסים: חייבת להיות סיבה לכל זה, לגוף יש משמעות משל עצמו. ואם כבר, הקימי את עצמך, הרגיעי את עצמך, הביני ויישמי את עצמך. כתבי את עצמך לעצמך ואל תשכחי להקשיב, היום.
הכל מזכיר לי